פיתוח שעוני מטוטלת

בימי קדם, אנשים מצאו דפוסים מחזוריים רבים מתופעות טבע, כמו הזריחה והשקיעה של השמש, השעווה והדעיכה של הירח ושינוי ארבע העונות, אז אנשים התחילו להשתמש בחוקים האלה כדי לשמור על הזמן, אך שיטות התזמון הללו אינן מדויקות במיוחד.

עם התפתחות המדע והטכנולוגיה, מדידת הזמן החלה להיות מדויקת מהמאה ה-17, כאשר האסטרונום האיטלקי גלילאו גליליי מצא בטעות בכנסייה שהמנורה התלויה על גג הכנסייה החלה להתנדנד מצד לצד לאחר משב רוח, וככל שהזמן חלף, האנרגיה הלכה ופחתה, ומשרעת המנורה המתנדנדת הלכה וקטנה.

גלילאו השתמש בדופק שלו כדי למדוד את הזמן שלוקח תנופה בודדת של המנורה, ולאחר אינספור ניסויים, גלילאו גילה שלא משנה משרעת הנדנדה, הזמן שלוקח להתנדנד פעם אחת היה זהה, מה שגם הניח בסיס תיאורטי עבור מאוחר יותר אנשים להמציא את שעון המטוטלת.

בשנת 1657 הציע הויגנס ההולנדי את נוסחת החישוב של המטוטלת על פי האיזוכרוניזם של המטוטלת שהציע גלילאו, ויצר בהצלחה את שעון המטוטלת הראשון בעולם, שגם קידם מאוד את פיתוח מערכות ניווט ושעון זמן.

מאוחר יותר, שעון המטוטלת שופר פעמים רבות, ושיטת התקנת השעה התפתחה גם ממספר הזמן המכני הנפוץ לשימוש חלקי בהגברה אלקטרונית כדי לקבוע את השעה, ושעון המטוטלת, כלי ייחודי לשמירה על זמן, היה בשימוש עד היום.